עין גב

 הסטודנטים עדיין לא ידעו את דרכם, ורק כעבור זמן מה בארץ החליטו להפוך לקיבוץ ולהצטרף לתנועה קיבוצית. באדט החליט להביא את החבורה לביתניה. עקב המאורעות ובשל הצתה בביתניה, כישלונות חקלאיים ואי תמיכה מספקת – פשטה "קדמת כנרת" את הרגל ואדמות עין-גב נרכשו מידה ע"י "קרן הקיימת". החבורה כבר החלה לחלום על עין-גב כמקום התיישבות קבוע.

הרבה ויכוחים התנהלו אז בתוך התנועה הקיבוצית על מקומה של העלייה מגרמניה: האם תוכל להסתגל אל אורחות החיים שפיתח הקיבוץ בשנות המשבר של סוף שנות העשרים? גם העולים מגרמניה תהו. ניטש ויכוח עקרוני, האם קיבוץ צריך לקיים בתוכו קיבוץ גליות כפוי או שמותר לבנות קיבוצים לפי ארץ המוצא.

הויכוחים סערו וגעשו מאוד  ו"הקיבוץ המאוחד" החליט שבעניין זה החבורה תהייה דגם. הוא חייב גרעין של תנועת נשים מלטוויה, מליטה ומאסטוניה, שקיבל הכשרתו בחוות כנרת – להתאחד עם היקים מנחלת יהודה וביתניה. האיחוד היה קשה, אך שני הצדדים היו משוכנעים כי המעשה נכון, למרות ההבדלים התרבותיים.

  הימים היו ימי ההתיישבות של "חומה ומגדל" וימים של שיתוף פעולה בין הבריטים ליהודים במאבק נגד המרד הערבי. המחלקה המדינית של "הסוכנות היהודית" שידעה על פרסומה הקרב של התוכנית לחלוקת הארץ, החליטה שיש לעשות מעשה ולהעלות על הקרקע היהודית כמה שיותר ישובים, עוד לפני פרסום ההחלטה על החלוקה. כך אורגנה בהסתר העלייה על הקרקע של עין-גב.

    עין-גב עלתה על הקרקע פעמיים. ביום העלייה על הקרקע כבר היה ידוע שלא במקום הזה יש להקים את היישוב, אלה שני ק"מ צפונה. אך עדיין לא יושרו ההדורים עם אריסיו של אותו חוואי בהאי, וערב העלייה התגלה ואדי, שחסם את הגישה למקום. כעבור מספר חודשים נעשו הסדרי הקרקע הקבועים. גם הדרך תוקנה ובדצמבר 1938 עלו החברים שוב למכוניות, עם מחנה מפורק והקימו ואתו מחדש במקום הקבע שלו.

רק ב – 1942 הגיעו הילדים לעין-גב ונתקבלו בטכס חגיגי. אז גם החלו בפיתוח ממשי של המשק. נטעו עצי השיזף, גן הירק והמטעים הראשונים. הגזבר המפורסם של הקיבוץ היה טדי קולק. עין-גב הייתה קיבוץ גדול יחסית.

חברי הקיבוץ עסקו בכל מה שניתן, ממפעל החשמל בנהריים, מפעל האשלגן בים המלח, ועד משק בית בבתים של טבריינים אמידים (או רחמנים). היו גם כמה הפתעות קשות: השרקיות (רוחות המזרח), שהביאו כמות בלתי נדלית של חול, שחדרה אל הצריפים, והימים החמים, שבהם הטמפרטורות הרקיעו שחקים בצל, אך באין עצים – צל לא היה . אבל הייתה גם הכנרת המנחמת, ורוחות המערב בצהרי הקיץ, והייתה האהבה שטיפחו הראשונים למקום. נבנו בתים ראשונים. בתי הילדים גדלו והמו. באותו זמן עצמו, נרצחו בני המשפחה של החברים באירופה, הורים ואחים, חברים וחברות.

בתחילת מלחמת העצמאות פנו הכוחות הסוריים לתקוף את עמק הירדן. לפי תכניתם, נראה שעין-גב הייתה צריכה ליפול לידיהם ללא קרב, כתוצאה מכיבוש העמק. בקיבוץ ניטש ויכוח על פינוי הילדים. אחרי לבטים ולאחר שהחלו לירות על הקיבוץ – פונו הילדים בסירות לטבריה ומשם הועברו לקיבוץ אלונים ולחיפה.

עם כישלון ההתקפה על עמק הירדן החליטו הסורים להתרכז בהתקפה על עין-גב. מאות חיילים סגרו עליה מכל עבר. מההרים היו צליפות ועליהם ישבו מאות, כבאצטדיון רומאי, לראות את הקרב. "חשנו עצמנו כגלדיאטורים היוצאים להילחם באריות, כשהצופים משחרים למחזה מלהיב", כתבו החברים ביומן הקרבות. הקרב היה כבד. הכוחות הסוריים כבשו עמדה ליד מגדל המים. בהתקפת הנגד נהרגו כמה מחברי הקיבוץ. עין-גב החזיקה מעמד, וביום האחרון למלחמה יצאה יחידה מחבריה וכבשה את הר סוסיתא המשקיף על הנקודה.

תקופת מלחמת העצמאות הסתיימה בהרס גדול של בנייני הקיבוץ, בהתמוטטות של המשק ובאבל כבד על החברים שנפלו. היה צריך להתחיל מחדש. השיבה הביתה של הנשים והילדים הייתה אירוע  שנחרט בלב כולם. עבר זמן רב עד שהגיעו להסכם שביתת הנשק עם הסורים. עין-גב הפכה לאזור מפורז. הדרך אליה אף היא הייתה איזור מפורז. לחברים הייתה תחושה החמצה, שאל המנוחה ואל הנחלה לא באו. בן-גוריון בא להסביר, אך התחושה הכללית הייתה שעין-גב הפכה לקיבוץ ספר.

היו שעזבו את הקיבוץ, החברה בעין-גב חשה פצועה וחלשה. מלאכת השיקום לאחר הפילוג הייתה קשה. הימצאה של עין-גב על הגבול זיכרונות העבר לא הספיקו וקינן חשש לגורל המקום. רק שנתיים אחרי הפילוג הגיעה לעין-גב קבוצת צעירים, בוגרי תנועת הנוער ובתי ספר חקלאיים, שהחליטה להישאר במקום. בסוף שנות החמישים הגיעו לעין-גב קבוצות גדולת של חברים ושינו את הנוף האנושי. רבים מהם עזבו את המקום לאחר כמה שנים, אך בכל זאת נוצרה בעין-גב חברה רב גילית ורב גונית.

באמצע שנות השישים התחילה מחשבה רצינית על תיירות. ההתחלה הייתה בספינות השייט, שהושטו בידי חבורת ספנים חברי עין-גב, שנודעו בחריצותם ושובבותם. נוער רב נמשך לשייט בכנרת. על החוף עמדה סוכת מסעדה קטנה, בה היה גרשון, ממייסדי הקיבוץ, מטגן דגים לאורחים. הוא היה מביא את הדגים משלל הלילה שהעלו הדייגים. סוכה קטנה זו, על המחבתות, החתולים ומעשי הקונדס שלו – הייתה לגרשון כמקום כהונה. הצירוף שבין דייג האורות, הספנות, סוכת המסעדה, הקונצרטים המיוחדים והבידוד – יצרו מסביב לעין-גב הווי מיוחד.

  בראשית שנות החמישים נבנו בהדרגה אולם המוסיקה הגדול ופינת הזיכרון לנופלים בקרב. הוקם פסל הקינה והתקווה של חנה אורלוף, של אם המניפה תינוק, תקווה לניצחון החיים והשלום.